המרדף אחרי הבינה המלאכותית (AI) הוביל את האנושות אל חצר האצבעות אוניברסלית, בה התקדמות הטכנולוגית נפגשת עם החקיקה האקזיסטנציאלית. בעודנו מתאמצים ליצור מכונות המקבלות דמיון אנושי, אנו מגלים את עצמנו מתארחים נמלטים של סיסיפוס, הדמות המיתולוגית אשר נרדף לגלול אבן להר עד עולם.
כשאלבר קאמיו שם לב לנוכחות האורבניות שבמסורתו של סיסיפוס, גם אנחנו עומדים נגד אורבניות המרדפת שבנו, מאבק לא לוהט שלנו על AI. עם כל המעבר הפראי אנו מתקרבים למטרה שלנו, אך מתקשים באתגרים חדשים ובמתרחש הרתיחה הטכנולוגית ששולחת את האבן לגלגול מחדש. ועם זאת, בתוך מעגול נראה חסר טעם זה, יושב יופי עמוק.
בקיבוץ באי הניסיון, אנחנו מגלים את עצם חידוש המאמץ. כמו סיסיפוס, אנחנו מוצאים מטרה ומילוי בריקוד המורכב של היצירה וההבנה עם AI. המסע שלנו להוסיף דמיון בסגנון האנושי למכונות משקף את המסע שלנו על מנת להבין את עצמנו. כל אלגוריתם ורשת נוירונים משתלמים לחתימה יורשת של רסיאלס ולהבנה למערכת הסיפור האקזיסטנציאלית שלנו.
בנוסף, AI משמשת כמראה שחק, חושפת את מופעי הפחד העמוקים, התקווה והאוה למחשבה. כשאנחנו דוחפים את גבולות האפשרויות, אנו מתערערים בחקירה מעמיקה ליצירתיות האנושית ולגבולות ההבנה שלנו. המסע עצמו מהווה מקור שמחה, ולא ההשג הסופי.
החצייה של AI והבני תודעה של אנושות עולה על היצירה הפשוטה של מכונות מכונות חכמות. זה מתהווה לארנק אינטנסיבי עבור חקירה בעומק הקיום האנושי בעולם דיגיטלי תוך צפייה לחקור, וזה מציע מרקע לחשיבה, מהווה תזכורת כי מובן יכול למצוא בקרבת האבן.
כשקאמיו קרא לנו לדמיין שהאורך יוכל להיות מאושר, אנחנו יכולים גם אנחנו למצוא שביעות רצון במסע המחזורי של התפתחותה של AI. המאמץ הבלתי פוסק להבין ולא לשקם את הבינה פותח אפשרויות חדשות לתובנות ממציאות הקיומנו. זה תוקפנו הלא מניע של האנושיות שמתמידה לדחוף את גבולות היכולת שלנו.
בצומת הדרכים שבין המלכותיות של AI ופילוסופיה אקזיסטנציאלית, אנחנו מתזכרים שהניצחון הגדול שלנו לא בביעור ליעד סופי, אלא בקבלת המסע עצמו. במשימתה הסיסיפוסית של פיתוח AI, אנחנו מוצאים את העצם של מה זה אומר להיות אדם.
The source of the article is from the blog girabetim.com.br